ברון גיין דה-מייר (1949-1868)-צרפתי,"איש העולם הגדול", שנשא לאישה קרובת משפחתו של המלך אדוארד ה-7 ובעקבות כך, הוענקה לו ברונות גרמנית (1899). צילם כחובב את העשירים והמפורסמים בחברה האירופאית הגבוהה, את להקת הבלט הרוסית של דיאגילב וכו'. נחבר כחבר ב"חוג  החוליות" ותצלומיו פורסמו ב"עבודת מצלמה" של שטיגליץ. בשל קשריו  עם גרמניה, עזב את אנגליה בפרוץ מלחמת העולם ה-1 (1914) וכבר ל ארה"ב, שם עבד כצלם מקצועי עבור קונטרה נאסט. תצלומי היודקן ההדורים והנוצצים שלו עטרו את דפי "ווג" (1922-1914) ואח"כ של  "הרפרס בזאר" (1935-1923).

פליקס נאדר (1910-1820)- צרפתי שנולד כג'ספר-פליקס טורנאשון. החל את  הקריירה שלו בפריס (1842) כחבר פיליטונים וכמאייר באמצעות תצלומים. היה לצלם מקצועי (1853), בתחילה עם שותף ואח"כ (1860) פתח סטודיו  גדול ומהודר תחת השם  "נאדר". היה הרפתקן מטבעו ופעיל במהפכת 1848. צילם את תצלומי האוויר הראשונים מכדור פורח (1858), והראשון שצילם צילומים תת-קרקעיים. הקים שירותי דואר אוויר בעת המצור על פריס. היה בין הראשונים לצלם באור חשמל (1861). תמך בציירים האימפרסיוניסטיים, שהיו מטרה ללעג רב.

נאדר ניחן בהבנה והוא אהד את מצולמיו והזדהה איתם. על אף הצורך בחשיפה ארוכה, הוא הצליח להנציח בתמונותיו רווי אופי במקום הדיוקנים המאובנים, שהיו נפוצים בתקופתו.

נאדר הראשון שמשתמש בפלאשים. בהתחלה אבקות מתפוצות ואח"כ חוט להט.

ניספור נייפס (1833-1765)-צרפתי, ממעמד האצולה, בעל אחוזה ומדען חובב. התעניין בליתוגרפיה. החל מ-1816 לערוך ניסויים בשיטות צילום לצורך הכנת לוחות ליטוגרפיים בצריבה, תוך שימוש בכסף כלורי ולאחר מכן בביטומן של יהודה על מתכת. הצליח להדפיס במגע העתקי רישומים (1822) והפיק את התצלום הראשון בעולם (1826) שצולם בטבע. הקים שותפות עם דגר (1929) לפיתוח שיטה  צילומית יעילה, אך מת כעברו ארבע שנים.

נייפס המשיך לשכלל את המצאתו, לה קרא "הליוגרפיה" (רישום-שמש). הוא נטש את שיטת ההדפס וניסה להגיע לדימוי מוגמר ישירות על לוח נחושת. כנראה שבשנת 1826 הצליח להשיג דימוי קבוע ראשוני, שהפך לצילום הראשון בהיסטוריה: "נוף מחלון בלה-גרא". לשם צריבת הדימוי בגב הקמרה אובסקורה נדרשה חשיפה ארוכה בת שמונה שעות, ככל הנראה. בחינה של הצללים בתצלום מוכיחה שהשמש נעה בעת החשיפה מצד אחד של התמונה לצדה השני. את לוח הנחושת החליף בלוח-כסף ממורק מרוח בביטומן, אותו חשף לאדי יוד לאחר החשיפה. הדימוי שנוצר על הלוח היה פוזיטיבי ורב-גוונים, אך הטכניקה עדיין הייתה מסורבלת ודרשה זמן חשיפה רב לשמש ישירה.

ב-1827 פגש נייפס את ז'אק לואי דאגר, צייר ומעצב תפאורות שערך גם הוא ניסויים פוטוכימיים בעזרת הקמרה אובסקורה. דאגר הניח בגב הקמרה אובסקורה אבקה מחומרים זרחניים, שקלטו את האור המוקרן מהעדשה ויצרו דימוי זוהר, אשר נותר נראה למשך כמה שעות בטרם דהה. שני הממציאים התרשמו זה מהמצאותיו של זה, והחליטו לחתום על הסכם שותפות, ב-1829, למען פיתוח משותף של ה"הליוגרפיה". דאגר ונייפס הוסיפו שכלולים רבים בטכניקה, וב-1832 המציאו תהליך צילום חדש: פיזוטוטיפ (Physautotype). ואולם, בטרם הספיקו המצאות אלו להגיע לכלל שלמות, נפטר נייפס במפתיע ב-1833.

אדוארד סטייכן (1973-1879)-נולד בלוקסמבורג, אך התגורר בארה"ב. למד ליתוגרפיה והיה סטודנט לאומנות וצלם חובב. ב-1901 התקבל כחבר ב"חוג החוליות". השתתף בתצלומיו (וציוריו) בתערוכות חשובות החל מ1899. היה חבר מייסד בקבוצת "הצלמים הפורשים" (1902), והגלריה שלה (1905).

בשנים 1914-1906 ישב בצרפת, צייר וגם שלח יצירות של אמנים אירופיים מודרניים  לתצוגה בניו-יורק. במלחמת הועלם הראשונה פיקד, בדרגת סגן אלוף, על היחידה לתצלומי אוויר של חיל המשלוח האמריקאי. ויתר על ציור לאחר המלחמה, פתח סטודיו לצילומי פרסומת בניו-יורק ועבד כצלם הראשי לדיוקנאות ואופנה אצל קונדי נאסט בשנים 1937-1923. פרש ב-1938 ושב לשרת במלחמת העולם השנייה, כמפקד יחידת הצילום של האוויריה בצי המלחמה האמריקאי.

אחדות מן העבודות ששלח לתערוכה בה שפט שטיגליץ, הביאו לפרסום תצלומיו ב"הערות בעין המצלמה".

לאחר שתכנן את גלריה "291" של שטיגליץ וססייע להקימה, שב סטייכן לאירופה. עסק בציור ובצילום, לרבות צילום צבעוני באמצעות תהליך ה"אוטוכרום"  חדש של האחים לומייר. בשבתו לפריז הוא דאג לשלוח לתצוגה בגלריה "291" עבודות של רודין, מאטיס, סיזן ופיקסו, שהיו באותה עת עוד אמנים לא ידועים.

לאחר שהשתתף במלחמת העולם הראשונה ויתר סטייכן על הציור וגם שינה כליל את סגנונו כצלם.

הוא אילף את עצמו לצלם בבואות בעלות קווי הפקדה נוקשים ולנצל את מלוא סולם הטונים האפורים.

בשנים 1962-1947 כיהן כראש האגף לצילום במוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק (כאוצר אגף הצילום).

פול סטרנד (1976-1890)- אמריקאי שלמד צילום מלואיס היין. הציג תערוכת יחדי בגלריה "291" (1916). ב-1917 הפיק את הראשונים בתצלומיו האבסטרקטיים-למחצה, שהיו צילומים מקרבו של צורות מעשי ידי אדם. במלחמת העולם הראשונה היה טכנאי בבית חולים אמריקאי. בשנת 1919 היה צלם ראינו ובשנת 1930 עסק בצילום נייח של מראות נוף ודיוקנים בניו-מכסיקו. בשנים 1942-1933 עבד בעיקר על סרטים תיעודיים. חזר לצילום נייח ב-1943. מ-1950 ועד מות, התגורר בצרפת  והפיק ספרי צילום על ארצות שונות באירופה ובאפריקה.

סטרנד נחשב לצלם החשוב הראשון במאה ה-20 שפנה עורף לצילום הציורי, כדי ליצור מבואות מהנות מבחינה אסתטית, שהיו בכל זאת צילום ישיר, כלומר, הציגו את נושא הצילום בסגנון ריאליסטי ובלי התערבות בתהליך הצילומי בפעלולי  פיתוח והדפסה.

בתקופה  של ראשית שנות ה-20 בערך, הרבה סטרנד לכתוב על תפיסתו את תפקיד הצילום. כתביו מבטאים היטב את השקפותיהם של חסידי הצילום הישיר.

אריך סלומון (1944-1886)-גרמני, שהיה דוקטור למשפטים. עבד במחלקה ליחסי ציבור בבית-הוצאה גדול של מגזינים, והיה לצלם מקצועי עצמאי ב 1928. רכש לו שם במהירות הודות לתיעוד אירועים חברתיים, פוליטיים ומוזיקליים, שביצע במצלמת "ארמנוקס" קטנה יחסית, בעלת עצמית עם מפתח רחב הדהים של 1.8F, ובלי להזדקק לתאורה מיוחדת. בשנות ה-30 נרכשו תצלומיו ע"י מגזינים בגרמניה ובארצות אחרות. בהיותו יהודי, נרדפו סלומון ומשפחתו ונרצחו ע"י הנאצים בשואה.

סלומון נחשב לצלם המוכשר ביותר של ה"אילוסטרירטה".

אירווינג פן (1917-  ) אמריקאי שהכשיר עצמו כגרפיקאי, אך החל לצלם בהיותו עורך גראפי ב"ווג" בראשית שנות ה-40. לאחר מלחמת העולם השנייה, היה לצלם החשוב ביותר בארה"ב בתחום צילום האופנה, הדיוקנאות והפרסומת. תצלומיו היו פשוטים ונעשו בתפאורה מינימאלית. פרסם שני ספרים מצוינים  של תצלומי דיוקן בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70.

רוג'ר פנטון (1869-1819)-אנגלי ממשפחת אצולה. בשנות ה-40 של המאה ה-19 למד אומנות בפריז ולאחר מכן משפטים. עמד במחני עריכת דין. ציוריו הוצגו  באקדמיה המלכותית הבריטית. ב 1854 הסב את המקצוע לעריכת דין לצילום. ייסד את האגודה הצילומית של לונדון (1853), שלאחר מכן הסבה את שמה ל"אגודה המלכותית לצילום" והיה מזכריה הראשון. התפרסם בתיעוד הצילומי של מלחמת קרים,

ב-1855 נשלח למלחמת קרים כצלם המלחמה הרשמי הראשון בהיסטוריה. למרות התנאים הקשים ומחלת הכולרה בה לקה, הספיק לצלם 350 תמונות, מהן 312 הוצגו לאחר זמן קצר בתערוכה בלונדון. התערוכה לא זכתה להצלחה גדולה, בעיקר משום שהמלחמה קרבה לסיומה. בית המלוכה הבריטי שלח את פנטון למלחמה כדי לעורר תמיכה במלחמה בקרב העם הבריטי. משרד המלחמה הבריטי הורה לפנטון להימנע מלצלם חיילים פצועים או הרוגים, ובתצלומיו המגוונים של ארכיטקטורה אנגלית, נוף, טבע, דומם ודיוקנים של משפחת המלוכה. צילם דרך קבע פסלים, מסמכים וכו' עבור המוזיאון הבריטי. ב-1862 ויתר על הצילום וחזר לעסוק בעריכת דין.

פנטון השתמש בסטודיו נייד לצילום. היות והמצלמות באותה התקופה היו כבדות ומסורבלות, לא הייתה באפשרותו של פנטון לצלם תמונות בשדה הקרב; רובן המוחלט של תמונותיו היו מבוימות – בעיקר צילומים של חיילים על ציודם ומדיהם.