קשה להגדיר מה בדיוק הופך תמונה כלשהי לתמונה טובה. תמונות משפחתיות, למשל, עשויות להיות טובות על פי קריטריונים אישיים בלבד. ואולם צילומים מסוימים יכולים להיחשב לאיכותיים בעיני ציבור רחב של צופים משום שניכר בהם טיפול רגיש בנושא המצולם והם מקרינים אווירה מיוחדת. באחדות מובלטת הצורה התלת – ממדית, באחרות מודגש הצבע – המשרה אווירה מסוימת או שהוא תוסס וניגודי – או השוואה ההומוריסטית של הנושאים המצולמים.

הרמוניה של צבעים

תמונה אידיאלית היא זו המכילה נושא מרכזי אחד בצבע אחד שולט, וכל שאר הגוונים בתמונה משלימים את הנושא המרכזי ותורמים להדגשתו. קומפוזיציה העשויה צבעים הרמוניים בעלי גוון דומה יוצרת אווירה של רכות ורגיעה, בניגוד להתנגשות הצורמת של צבעים ניגודיים. ואולם גם צבעים ניגודיים יכולים להשרות אווירה הרמונית רגועה כאשר מצלמים אותם בתאורה מתאימה. בחירת התאורה משפיעה על הצבע, אך ניתן לשנותו גם על ידי שינויים בחשיפה: מעט חשיפת חסר יוצרת סולם גוונים נמוך, ואילו חשיפת יתר, בדומה לשימוש במסננים צבעוניים, מקטינה את הניגודיות בין הצבעים.

שימוש בצבעים ניגודיים

הצבעים נושאים מטען רגשי, המשרה אווירה ומשפיע על הדרך שאנו מפרשים בה את התמונה. צבעים חזקים יוצרים תחושה של חיות, ואם מגבילים את השימוש בהם לאזורים קטנים בתמונה, הם מפנים את המבט לחלק מסוים שלה בלא שישתלטו עליה כליל. ניגודיות בין צבעים נוצרת בעת העמדת צבעי היסוד – אדום, כחול וצהוב – זה ליד זה, או בשל הימצאותם של צבעי יסוד בצד הגוונים המשלימים ירוק, כתום וסגול. אזורים רחבים של צבע עז פוגמים בצורתו של הנושא, פוגעים בעומק ובולמים פרטים קטנים בתמונה. ואולם גם אם השימוש בצבע מכוון, בגלל העדפה אישית של הצלם, מקובל שיש לאזן צבעים עזים על ידי גוונים חלשים ורגועים יותר.

שימוש בצורות

הדרך הטובה ביותר להדגיש צורה בתמונה היא להבטיח שלפחות קו המתאר שלה יהיה ניגודי לרקע בגווניו או בצבעו. צורה בעלת דגם בולט תודגש על ידי רקע ניטרלי, פשוט, שלא יעמוד אתה בתחרות. שיטה אחרת היא שימוש בתאורה ניגודית חריפה, כמו בצילום צללית, המבליטה את הנושא בקו גרפי חד צבעי. צורתו של הנושא איננה קבועה וניתן לשנותה על ידי הסתת זווית הצילום ושינוי מיקום המצלמה. צילום מלמעלה כלפי מטה מקטין את הנושא ומשנה את הדלים היחסיים של חלקיו. תוצאה אחרת תתקבל במבט מלמטה כלפי מעלה, וכן על ידי שימוש בעצמיות רחבות זווית או ארוכות מוקד.

שימוש בגוונים כהים ובהירים

אזור בעל דחיסות אחידה בתמונה, הנבדל מאזורים בהירים או כהים ממנו, מכונה גוון. תמונה בעלת שני גוונים בלבד היא דוגמה קיצונית, בדרך כלל מרכיבים את התמונה גוונים רבים.

גוון הוא גם כינוי למשקל החזותי – הכהות או הבהירות המאפיינות את הדמות. צילום ששולטים בו גוונים כבדים וכהים הוא בעל סולם גוונים נמוך, ואילו שליטה של גוונים בהירים וצבע לבן יוצרת סולם גוונים גבוה. מונחים אלה אינם מוגבלים לצילום בשחור לבן, וניתן להבחין בגוונים ועוצמות של צבע בתמונות צבעוניות. אלה תלויים בזווית התאורה ועוצמתה, הניתנות לשינוי בהתאם לצורך.

הדגשת המבנה

בניגוד לצורה, המתארת את הקווים הדו – ממדיים של הנושא והיא ניכרת גם בנושא מואר מאחור שאין בו כל פרטים של מרקם, המבנה מתאר גם את אופיו התלת ממדי של הנושא. המבנה מובלט בצילום על ידי דריגה של אור וצל ועל ידי עוצמת הצבע, הקשורה אף היא לכמות האור המוחזר משטח פני הנושא. תאורה הגורמת לגוונים שטוחים עם שינויים מזעריים על פני הנושא מדכאת את מבנהו. כדי להבליט את מבנהו של הנושא יש להימנע מתאורה קדמית חזקה ולהשתמש באור המגיע בזווית או מן הצד. אלה מספקים דריגה של גוונים וצבעים ומדגישים את מרקם פני השטח.

הבלטת המרקם

הבלטת מרקם בתמונה מספקת מידע נוסף על מבנהו של הנושא המצולם. הבחנה במבנה המגובשש של קליפת תפוז, בגסות המארג של פיסת בד או בחלקות המושלמת של כלי פורצלן מאפשרת לנו לדמיין את תחושת המגע עמם. מרקם נחשף במיטבו על ידי תאורה חד כיוונית, משום שהניגודיות בין חלקים בולטים לחלקים שקועים יוצרת אשליה של תלת ממדיות. זו הסיבה שבתאורה של בוקר וערב מתקבלות תמונות טבע מרשימות.

מסגור תמונה

כדי ליצור תחושת אחידות בתמונה יש להחליט כיצד לארגן את חלקיה השונים, מה לכלול ועל מה לוותר, באיזו זווית צילום לבחור ומה יהיה משקלם היחסי של מרכיבי התמונה זה כנגד זה. בדומה לצייר המצייר בתחומי משטח העבודה שלו, כך גם הצלם חייב להגדיר את כוונותיו בתוך מסגרת של כוונת המצלמה. דרך אחת לבנות קומפוזיציה היא ליצור מסגרת בתוך מסגרת על ידי הקפת הנושא המרכזי בחלקים של נושא אחר.

בחירת זווית ראייה

זווית הצילום קובעת את היחסים בין הדמויות שבתמונה ובינן לבין הסביבה שלהן. דרך יעילה לקבוע את טיב זווית הצילום היא להביט בנושא מבעד לכוונת המצלמה. כאשר מסתכלים בעין רגילה נקלטים במבט פרטים משולי הסביבה המקיפה את הנושא, המפריעים לרושם האמיתי המושג על ידי המסגור ובידוד הנושא בכוונת. יש לחפש את הזווית שבה תתקבל התמונה הטובה ביותר – תוך הסתכלות בכוונת יש לבחור זווית ראייה נמוכה ואחר כך להשוותה לזווית גבוהה יותר. הזזת המצלמה לצד אחד עשויה אף היא לשנות את היחסים בין חלקי התמונה ולשפר את התוצאה הסופית.

עומק ופרספקטיבה

ניצול עקרון הפרספקטיבה מאפשר שימוש ביסודות מרחביים כדי ליצור תחושה של עומק ומרחק בתמונה ורושם שמביטים בנוף תלת ממדי. ניתן לעשות זאת בדרכים שונות. סידור דמות אחת במרחק מה מאחורי השנייה יוצר רושם של מרחק בגלל העובדה הידועה לנו שעצמים זהים בגודלם נראים קטנים יותר ככל שהם רחוקים מאתנו. פרספקטיבה קווית ממחישה עומק ומרחק על ידי התכנסותם של קווים מקבילים המתרחקים מן המצלמה, ופרספקטיבה אווירית היא הנטייה של עצמים מרוחקים להיעשות בהירים יותר עם המרחק. לבסוף, השימוש בצמצם פתוח בעת הצילום מבודד עצמים קרובים מן הרקע, הנראה מרוחק ומטושטש.

שיווי משקל ויחסי גומלין

בכל תמונה, יהיה זה צילום פנים עשיר בפרטים או קומפוזיציה מופשטת של צורות וצבעים, תמיד יימצאו נושאים אחדים. הצלם חייב לתכנן את התמונה כך שיווצר שיווי משקל בין כולם. השאיפה לשיווי משקל ויחסי גומלין איננה דורשת סימטריה מושלמת או העמדת הנושא העיקרי במרכז התמונה, שכן התוצאה שתתקבל תהיה רשמית וחסרת תנועה. שיטה מקובלת לתכנון התמונה היא חלוקתה לשלישים, גם במישורים האופקיים וגם במישורים הניצבים, ומיקום הנושא העיקרי על הקו הדמיוני של שליש התמונה. יחסי גומלין מיוחסים גם לצורה וצבע. שתי דמויות מרכזיות או שני צבעים שולטים יתחרו זה בזה כדי ללכוד את תשומת לבו של הצופה. ואולם אם ממקמים אותם בצורה נעימה זה כלפי זה, מתהווים יחסי גומלין חיוביים ביניהם ונוצר שיווי משקל בכל התמונה.