אנסל אדמס (1984-1902)-צלם אמריקאי. צלם קלאסי שהיה לצלם מקצועי (1930). חבר מייסד של "קבוצת f64"(1932). כצלם נוף במשרד הפנים האמריקאי, צילם החל משנת 1941 נופים אופייניים באזורים שונים בארה"ב. בשנות -50 וה-60 לימד וכתב ספרים על הטכניקה והאומנות בצילום.

אדמס היה בר מזל בכך שניחן בשילוב יוצא דופן של ראייה פיוטית ושל מיומנות ועניין בטכניקה, שאפשרו לו שלייה איתי בחומר. אדמס שגדל בשימור הטבע, היה מטפס הרים,סופר ומורה ורוב תצלומיו נראים כביטוי לכוח החיים המסתורי של הטבע. היו שדימו את עבודותיו ליצירות מוזיקליות.

אדמס השתמש בתוצאות מחקרם של הארטר ודריפילד על תכונותיהם הצילומיות של חומרי הצילום אך בניגוד לאמרסון, שמצא הגבלות ב"מספרי הרגישות" של הסרטים, הוא ניצל אותם בדרך מועילה. הוא המציא את "שיטת האזורים" (zone system ), לפיה השימוש במד חשיפה והשליטה המדויקת בתהליכי העיבוד של הסרט וההדפסה של התצלום , מאפשרים לצלם לחזות מראש ולשלוט בערכי הטונים של ההדפס הסופי.

אדמס הרחיק לכת צעד נוסף והחל לעקוב ,בדומה לשטיגליץ, אחרי שעתוק תמונותיו בעת הבאתן לדפוס. הוא ידע שצלמים מקפידים בעיבוד הדפסים לתערוכה, ואלה מייצגים נאמנה את רעיונותיהם החזותיים,אולם תצלומים המשועתקים בדפוס, תלויים בד"כ בחסדי פועלי הדפוס ולוחות ההדפסה. ביודעו, כי רוב הקהל רואה את תצלומיו רק באמצעות עיתונים וספרים,נהג אדמס לבצע שינויים זהירים בהדפסי הברומייד ופיקח על כל שלבי השעתוק עד לקבלת הספר המוגמר, וזאת כדי לשמור על האיכות הטכנית, עליה הקפיד כל כך בתצלומיו.

אדמס פרסם את ספרו הראשון על הטכניקה הצילומית. פרסומים נוספים באו בעקבותיו, בהם אוספי עבודות של תמונות נוף,כמו הפארקים הלאומיים של ארה"ב. בנוסף פרסם ספרי הדרכה,סייע להקים את הפקולטה הראשונה לצילום באקדמיה בקליפורניה וניהל סדנאות שנתיות לצילום בעמק יוסמיטי.באמצעות כל הפעילויות הללו-צילום,כתיבה והוראה,הפעיל אנסל אדמס השפעה עולמית לקידום הגישה האובייקטיבית בצילום.

רוברט אדמסון (1848-1821)-צלם סקוטי. למד את תהליך הקלוטייפ ופתח (1843)סטודיו לדיוקנאות באדינבורו.  הצייר דיוויד אוקטביוס היל פנה אליו כדי להזמין תצלומי עזר לציור היסטורי גדול מידות , השניים הקימו שותפות שמנשכה עד מותו של אדמסון. החברה הפיקה יותר מ-1,500 קלוטייפים של תצלומי דיוקן וארכיטקטורה וכן תמונות דיג מסקוטלנד.

טים או-סאליבן (1882-1840)-צלם אמריקאי שלמד צילום קולודיון במהלך עבודתו אצל מתיו בראדי, תחילה בסטודיו לדיוקנים בניו-יורק, ולאחר מכן בסטודיו בוושינגטון.במלחמת האזרחים האמריקאית כיסה חזיתות וקרבות של צבא הצפון. לאחר המלחמה (1867) היה לצלם ממשלתי יוצא לתעד נופים עם משלחות הסקר שחקרו את המערב. בשנת 1881 התמנה לצלם הראשי של משרד האוצר האמריקאי בוושינגטון.

אז'ין אדג'ט (1927-1856)-צלם צרפתי. שחקן לשעבר שפנה לצילום (1898). צילם את תושבי פריס ואת הארכיטקטורה של העיר, בעיקר באזורים שנועדו להריסה ופיתוח מחדש. הפיק תצלומי עזר ריאליסטיים עבור סופרים וציירים (בהם אוטרילו,בראק,פיקסאו ומרסל דישאן).לאחר מותו זכה בהכרה מזם הצילום ה"ישיר" כצלם בעל רגישות גבוהה. הותיר אחריו כ-10,000 תצלומים אשר מיטבם זכה

כבר לפרסום נרחב.

ווקר אוונס (1975-1903)-צלם תעודה אמריקאי, שהמתמחה בארכיטקטורות עממיות תחילה, בעיקר לצורך איורי ספרים. יחד עם עמיתיו לצוות הצילום של המנהל לביטחון חקלאי, תיעד את חיי מוכי הגורל בארה"ב (1937-1935). אייר את ספר השירה "הבה נהלל עכשיו אנשים  דגולים" (1941). עבודתו, בסגנון הצילום האובייקטיבי, פורסמה במס' ספרים. עבד עבור המגזין "טיים" והיה חבר מערכת בירחון "פרוצ'ן".

פרדריק איוונס (1943-1852)-צלם אנגלי. שהיה סוחר ספרים לונדוני וצלם חובב. צילם בעיקר את ידידו הסופרים. 1898 הקדיש את כל זמנו לצילום מקצועי, לרבות ארכיטקטורה של קתדראלות אנגליות,טירות צרפתיות וכו' עבור המגזין "קאונטרי לייף". הצטרף ל"חוג החוליות" (1901)והיה הצלם הראשון שעבודתו התפרסמה ב"עבודת מצלה" של שטיגליץ. חדל לצלם אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר נפסק ייצורו של נייר הצילום המצופה פלטינה.

ג'ורג' איסטמן (1932-1854)-אמריקאי שהיה פקיד בנק וחובב צילום. ב-1878 החל להכין לוחות מצפוי גלדין לשימוש אישי. המציא מכונה לציפוי גלדין והקים (1880)בעיר רוצ'סטר מפעל לייצור לוחות תילום יבשים בשם Eastman dry plate co. ב-1888 החל לשווק את "קודאק" מס' 1 המצלמה הפשוטה הראשונה בעלת גיבוי של שירותי עיבוד והדפסה שזכתה להצלחה אדירה. מוצרי קודאק הלכו מחיל אל חיל, סרטי גליל על בסיס שקוף,מצלמות מתקפלות,נייר צילום, סרטי ראי נוע. איסטמן התאבד לאחר פרישתו, בהורישו חלק נכבד מהונו האדיר לאוניברסיטה של רוצ'סטר.

פיטר אמרסון (19360- 1856)-אנגלי שהיה רופא וצלם חובב בעל השפעה אדירה. בשנת 1886 נטש את הרפואה למען הצילום. בספרו "צילום נטורליסטי לסטודנטים לאומנות (1889) הטיף להכרה כבאמנות בזכות עצמה, אך כעבור שנה חזר בו מדעותיו אלו. פרסם מס' ספרי צילום של מראות נוף במזרח אנגליה בשנים 1895-1886. בעשור האחרון של המאה ה-19, זכה לכבוד רב באגודה המלכותית לצילום. בתחילת המאה ה-20 חדל להציג ולשפוט בתערוכות ונשכח להדרגה.

פרדריק סקוט ארצ'ר (1857-1813)-אנגלי שהיה פסל וצלם מקצועי. המציא את התהליך המהפכני של הקולודיון הרטוב (1851) שלא נרשם מעולם כפטנט..

ארצ'ר ניסה לשפר את הפירוט בתצלומיו באמצעות שימוש בלוחות זכוכית. אולם הוא היה זה שגילה את סגולות ההדבקה המשופרות של נוזל דביק המכונה קולודיון.שיטתו של ארצ'ר כללה יציקת תערובת של קולודיון וכימיקלים על לוח זכוכית. ריגושו של הלוח וחשיפתו במצלמה בעודו רטוב. הבבואה פותחה מייד אח"כ נקבעה ונשטפה. כתוצאה מצורת השימוש החריגה הזו, נודע נגטיב הקולודיון במהרה בכינוי  "קולודיון רטוב". חיבר מדריך לצילום קולודיון ומת בעוני משווע.

ססיל ביטון (1980-1904)-אנגלי שהחל  כצלם חובב וב1928  נעשה לצלם מקצועי לדיוקנים עבור  "ווג". כצלם צמרת של המגזין עבד בלונדון, בפריס ובניו-יורק עד 1953 והתמחה בתפאורות רקע נוצצות. בשנת מלחמת העולם השנייה, היה צלם תעודה באנגליה ובמזרח התיכון. נודע כמעצב חשוב של התפאורה ותלבושות התיאטרון. חיבר ספרים רבים על בלט,מסעות ודיוקנאות.

מתיו בריידי (1896-1823)-צלם אמריקאי, שהיה העלים של מס' בתי סטודיו בסוף שנות ה-40 של המאה ה-19, וצילם אנשים חשובים מבני דורו. האמין מאוד בחשיבות ההנצחה הצילומית של ההיסטוריה. בפרוץ מלחמת האזרחים (1861), שיגר צוותי צילום לחזיתות לשם כיסוי קרבות חשובים.הפיק  יותר מ-6000 נגטיבי קולודיון על המלחמה, אשר נרכשו ע"י הממשלה הפדראלית.

עד למלחמה הספיק בראדי לפרסם סדרת דיוקנים על  "אמריקאים דגולים".

הוא ראה עצמו כהיסטוריון התמונות בתקופתו  ודבקותו הכפייתית במשימה, תרמה את חלקה להתמוטטות  עסקיו. לאחר תום המלחמה (1865), איש לא רצה תזכורות לעימות המחליא. בתחילה גם הממשלה לא הייתה מוכנה לרכוש את אוסף התצלומים ועד שהוקצב  לכך סכום ראוי, כבר שקע בראדי בחובות ללא תקווה להיחלץ.

ביל ברנדט (1983-1905)-אנגלי שלמד צילום בפריס (1929) ממאן ריי. ב-1931 השתקע בלונדון כצלם עיתונות עצמאי. עבד בעבור מגזינים  בריטיים ואמריקאיים (בעיקר פיצ'ר פוסט), כיסה את ערי צפון אנגליה בשנות השפל, תיעד את אורח החיים הבריטי וצילם דיוקנים ונוף. פרסם 6 ספרי צילום בהם "פרספקטיבות של עירום" ב1961.

ברנדט הושפע מעבודתם של קרטייה ברסון ואחרים.

עבודותיו של ברנדט פורסמו בספרים אלבומיים כמו "אנגלים בביתם" ו"לילה בלונדון". בתקופה מאוחרת יותר , החל להתמחות בתצלומי נוף ובבואות מעוותות מקוריות של גוף האדם.

לואי דגר (1851-1787)-צרפתי, שהיה צייר בסגנון ריאליסטי, מעצב תפאורות ואיש עסקי שעשועים. המנהל ואחד הממציאים של תיאטרון הדיורמה המורכב בפריז. לאחר תקופת שותפות עקרה עם נייפס, פיתח 1839 את תהליך הדגרוטייפ שלו, שהייתה שיטת הצילום המעשית הראשונה בעולם, שפרטיה פורסמו. זכה בתמלוגים מיוחדים בתמורה לשימוש חופשי בתהליך בצרפת וחיבר מדריך לשימוש בדגרוטייפ.

דגר השתמש בקמרה אובסקורה להכנת רישומי טיוטה עבור מופעיו והחל עד מהרה לנסות ולצלם את תמונותיו באמצעות תהליכים כימיים של תרכובות כסף.

דגר המשיך להשתמש בלוחות מתכת והפעם בחר לנסות לוחות נחושת מצופים כסף. הלוחות רוגשו לאור באדים של יוד, אשר יצרו שכבת כסף יודי על הנחושת. אולם גם כאשר השתמש דגר בעדשות המהירות ביותר של תקופתו, נמצא החומר הרגיש לאור איטי מדי בתגובתו לאור ולכן לא הצליח לפתח את הבבואה. התפנית באה כאשר גילה דגר כי הבבואה התחזקה , כלומר "פותחה", כאשר הוא החזיק את הלוח שנחשף מעל כספית מחוממת. בשנת 1837 כבר הייתה בידו שיטת צילום מעשית וזאת בזכות תהליך הפיתוח, שבא בעקבות החשיפה לאור והגביר את האפקט שלה.  30 דקות של חשיפה נדרשו לצילום עצמים מוארים היטב בחוץ ותוצאה שהתקבלה הייתה בבואה פוזיטיבית לבנבנה עשויה אמלגלת כסף כספית (תערובת של כסף וכספית) על רקע מבריק של כסף. תהליך זה הוא ה"דגרוטייפ".

אדגר דגה (1917-1834)-צייר ופסל צרפתי שהתפרסם בשנות ה-70 של המאה ה-19 בקומפוזיציות שלו, הבלתי מחייבות כביכול, שהושפעו במוצהר מהצילום במצלמות יד. התמקד בנושאים של תקופתו בהם רקדניות ותלמידות בלט. היה המארגן של רוב תערוכות הציירים האימפרסיוניסטיים בשנים 1886-1874 וגם השתתף בהן. בשנת 1859 פתח דגה סטודיו בפריז ועסק בציור דיוקנאות ונושאים היסטוריים. הוא בסופו של דבר זנח את התמה ההיסטורית בשנת 1866 בשל מספר סיבות: בשנת 1862 הוא פגש במנה, שהעדיף תמות מהחיים המודרניים על פני חומרים מסורתיים. דגה גם פגש את הסופר לואי אדמונד דורנטי, מאמין גדול בריאליזם שרצה להרים את המחסום בין אמנות וחיים. דגה היה מבקר קבוע בקפה Guerbois, בו נהגו לשבת רבים מהאמנים ששמם נקשר לאימפרסיוניזם ולהיפגש.דעותיו המשתנות של דגה משתקפות ביצירתו בשנות השישים המאוחרות של המאה ה-19. הוא פנה לתיאטרון ולמסלול המרוצים לשם השראה. במהלך המלחמה הצרפתית-פרוסית (1870-1871) דגה שרת בצבא, בחיל התותחנים. הוא חלה במהלך שירותו, מה שגרם להופעת בעיות בעיניו.דגה עבר לגור עם קרובי משפחה בניו אורלינס בשנים 1872-1873. אחד הציורים שצייר שם והביא בחזרה לצרפת: בורסת הכותנה בניו אורלינס זכתה לתשומת לב חיובית, והייתה היצירה היחידה שלו שנרכשה על ידי מוזיאון עוד בימי חייו.כששב לפריז שוב פתח סטודיו, והתרכז בנושאים מהחיים המודרניים: רקדניות, אקרובטים, זמרים, כובסות וכו'. הוא גם צייר תמונות עירום של נשים, שהפכו, יחד עם רקדניות, לנושא הציור החביב עליו. בשנת 1874 נפטר אביו, והשאיר אותו בחובות עמוקים. דגה נאלץ למכור חלק מאוסף האמנות שלו. החל משנת 1874 שלח דגה יצירות לתערוכות של הקבוצה האימפרסיוניסטית (הוא אף סייע לארגון התערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה). בשנת 1881 הוא הציג את "הרקדנית הצעירה בת ארבע-עשרה", פסלו היחידי שהוצג במהלך חייו. לאחר התערוכה האימפרסיוניסטית האחרונה בשנת 1886, דגה פסק מלשלוח מיצירותיו לתערוכות.

בשנות השמונים של המאה ה-19, כאשר ראייתו החלה להתדרדר, דגה העביר את מרכז היצירה שלו לפיסול ולפסטל, מה שלא דרש ראייה חדה. בשנות התשעים הוא יכול היה רק לעבוד על יצירות גדולות, בשנת 1908 הוא ויתר על המשך היצירה האמנותית. זו הייתה מכה קשה לדגה. הוא פונה מביתו ונמצא עבורו סטודיו חדש, אך הוא לא ממש התמקם שם. הוא הילך ברחובות כמו הומרוס העיוור. דגה נפטר בפריז ב-27 בספטמבר 1917 ונקבר בבית הקברות במונמרטר. הוא השאיר אחריו יותר מ-2000 ציורי שמן ופסטלים ו-150 פסלים.

הקומפוזיציה החדשנית של דגה, שהושפעה מהצילום ומהדפסי עץ יפניים המכונים אוקיו-אה, ציוריו רבי הכישרון, והתפישה האנליטית של תנועה עשו אותו אחד מרבי-האמן של האמנות המתקדמת בסוף המאה ה-19. הוא נודע במיוחד בשל ציוריו של רקדניות בלט ונשים אחרות, כמו גם של מרוצי סוסים. הוא נחשב לעתים לאחד מהאימפרסיוניסטים, אך עבודתו נוטה לפעמים גם לכיוונים קלאסיים ולריאליזם, ולעתים גם לרומנטיציזם.

רוברט דימאשי (1937-1859)-בנקאי צרפתי, שהיה צייר וצלם חובב. חבר מרכזי באגודה הצרפתית לצילום ובמועדון הצילום של פריס בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19. החל מ-1907 צילום דיוקנים ונופים (עם דמויות) רומנטיים בסגנון אימפרסיוניסטי.

היה חסיד של פעלולי הדפסה. זה להערכה רבה מצב האגודה המלכותית לצילום באנגליה והציג דרך קבע במסגרתה. הצטרך ל"חוג החוליות" ב-1905 וחדל לצלם ב-1914.

כמעט כל תצלומיו שהוצגו בתערוכות, הופקו בסוג של תחבולות הדפסה במטרה "לסלק את חסר העניין והבלתי נחוץ". רוב העבודות של דימאשי הן תצלומי סטודיו שהודפסו בתהליך גומי-ביכרומאט או בתהליך ברומאויל{תהליך צילומי ישן, שבו יוצרים  תחילה בבואה רגילה על נייר צילום, אח"כ מלבינים אותה במלבין מקשה גלדין, המקשה היטב את הצללים. האזור שלא התקשה, סופג מים והאזור שהתקשה אינו קולט מים. ע"י מריחת צבע שמנוני על התצלום, נקלט הצבע רק באזורים שהוקשו, יחסית לעוצמת ההתקשות. בתהליך זה מעבירים אח"כ את הבבואה בלחץ  של שכבה קולטת אחרת}אשר הרס כמעט כליל את מראם ה"צילומי".

את הסיבות שהביאוהו לבחור בסגנון עבודה זה, הסביר דימאשי בצורה משכנעת. יצירת אומנות חייבת להיות תעתיק של הטבע ולא העתקו המדויק. לכשתעצמו, אין יפי הטבע יוצר עבודת אומנות-זו נוצרת באמצעות הביטוי העצמי של האמן. חיקוי צייתני של הטבע, בין עם במכחול,עט,או מצלמה לעולם לא יוכל להיקרא אומנות.

חסידיו של דימאשי ואחדים ממבקרי האומנות של תקופתו תיארו את תצלומיו כבעלי חן פיוטי.הדיוקנים שלו הם תמצית אידיאלית ואמנותי של האישיות.

אדולף דיזרי (1890-1819)-צרפתי בן המעמד הנומך שנעשה לצלם מקצועי, תחילה בברסט אח"כ (1852) הקים סטודיו גדול לצילום בפריס. ב1854 רשם פטנט לתצלומים על כרטיס ביקור, אשר היה במהרה להצלה אדירה. היה הצלם של נפוליאון ה-3 ,המלכה אליזבת, הצאר הרוסי וכו' ונחשב (1861) לעשיר בצלמי אירופה. בזבז את הונו  וסיים את הקריירה שלו בסוף שניות ה-80 כצלם חופי רחצה במונקו.

המצלמה שבה השתמש לצילום תמונות בגדול כרטיסי אשראי הייתה בעלת ארבע עצמיות וע"י חשיפה דרך כל אחת מהן לוד, יכולת להצטלם תחילה הארבע תנוחות שונות, על מחציתו של "לוח שלם" {גודל לוח קולודיון שלם הוא 8.5X6.5 אינטש שהם 21.5X16.5 ס"מ). לאחר מכן, סובב הצלם את הלוח במצלמה וצילם עוד ארבע תמונות על מחציתו השנייה-סה"כ שמונה תמונות שונות ביחד. הדפסי מגע מן הנגטיבים נגזרו אח"כ והודבקו על כרטיסים קטנים, עליהם הודפס גם שמך.

דיזרי פרסם את כרטיסי הביקור שלו בתחכום רב ודבר החידוש החל להתפשט..

מרסל דושאן (1968-1887)-צייר צרפתי שנמנה עם קבוצת המייסדים של הדאדאיזם. עבודותיו המוקדמות בשנים 1911-1912 כוללות, בהשפעת תצלומי –הרצף לניתוח תנועה, א הציור הקוביסטי-פוטוריסטי ("אישה עירומה יורדת במדרגות"). מאוחר יותר (1914 וב-1917) זעזע את הממסד בהציגו בתערוכותיו מוצרי תעשייה  כמו בקבוקים, אסלת משתנה,תבניות אקראיות של חוטים,רדידי מתכת וכו'. לאחר 1930 מיעט לצייר והתעמק בשחמט.