ג'וליה מרגרט קמרון (1879-1815)-צלמת אנגליה, שנולדה בקלקוטה בהודו. למדה צילום בעצמה והחלה לעסוק  בצילום קולודיון חבבני לאחר פרשית בעלה לגמלאות (1863). צילמה ידידים, מבין האישים הבולטים של התקופה הוויקטוריאנית ומשכילים שבאו לבקר את שכנה, המשורר לורד אפלרד טניסון. פרסמה תצלומי איור לשיי טניסון בסגנון האסכולה הטרום רפאלית, אולם היום היא זכורה בזכות דיוקני הגברים המקוריים והמבריקים שצילמה בשנים 1864-1874. הרבתה להציג בתערוכות בלונדון. חדלה מצילום רציני, עם מבר משפחתה להתגורר בציילון.

בגיל 48 קיבלה במתנה את המצלמה הראשונה שלה. היא החלה לצלם בקדחתנות. מכיוון שהמדיום היה חדש לה לחלוטין, לא היתה מוגבלת על ידי עקרונות ויכלה להמציא בעצמה את חוקיה. לא היה לה שום עניין בצילום שהיה מקובל באותו תקופה, היא רצתה לתפוס את רוחו של היושב מולה, את מצבו הרגשי.

טכניקת הצילום שלה דרשה מדוגמניה לשבת זמן ארוך, ולכן ברוב המקרים התוצאה היא מטושטשת קמעא, "נוזלית" ולא ממש בפוקוס. ג`וליה קמרון הפכה את החסרונות ליתרונות, את הטשטוש הקל לחלק מן האמירה שלה.

בזמנה נחשבה לצלמת חדשנית ולא קונבנציונאלית, לדימויים שלה מקום חשוב בהיסטוריה של האמנות. צילומי המשפחה שלה מספקים לנו כיום מידע חשוב על החברה הויקטוריאנית.

קמרון  הקשתה על עצמה: הגבלת התאורה והשימוש במצלמה גדולה עם מפתח עצמית קטן, הצריכו חשיפות ארוכות, עד חמש דקות לעיתים קרובות. מטבע הדברים טושטש התצלום כאשר המצולם זז.

קמרון לא הקפידה על מיקוד מדויק והלוחות שלה היו מוכתמים ושרוטים בד"כ. אפילו ההדפסים הודבקו על לוחו התצוגה ברישול.

רוברט קפאה (1954-1914)-אמריקאי ממוצא הונגרי. נולד כאנדריי פרידמן. היה צלם עיתונות, שנעשה לצלם מלחמה הנודע ביותר בשלהי שנות ה-30 ובשנות ה-40. רכש את המוניטין שלו בכסותו את מלחמת האזרחים בספרד (1936), את מלחמת העולם השנייה, את מלחמת העצמאות של ישראל ואת מלחמת הודו-סין, שם נהרג. תצלומיו פורסמו בעיקר במגזין "לייף. פרסם גם מס' ספרים של תצלומי מלחמה. נמנה עם מייסדי סוכנות "מגנום" ב-1947.

לואיס קרול (1897-1832)-כומר אנגלי, שנולד בשם צ'ארלס דודג'סון. היה מרצה באוקספורד ומחבר "עליזה בארץ הפלאות". בשנים 1880-1856 היה צלם חובב נלהב שצילם בעיקר ילדות יפות וכן אנשי חברה נודעים מבני תקופתו. בגישתו הנטורליסטית לדיוקנאות, הקדים את זמנו בהרבה.

קרול החל לעסוק בצילום. הצילום היה אז בראשית התפתחותו, והוא רכש מיומנות והצטיין גם בכך. הוא הרבה לצלם אנשים מפורסמים כמו השחקנית אלן טרי, גבריאל דנטה רוזטי והמשורר אלפרד טניסון. הצילומים זכו להערכה, ואחד מצילומיו אף נשלח לייצג את אנגליה בתערוכה בינלאומית.

דודג'סון סבל מגמגום קל, אבל פגם זה היה נעלם כשהיה בקשר עם ילדות קטנות, הן אהבו להיות בחברתו, והוא היה להן כעין דוד. היה מספר להן סיפורים, מתכתב אתן, ממציא עבורן משחקים ומצלם אותן. צילומי הילדות בבגדים, בתחפושות וגם בעירום, היו נעשים תמיד ברשות הורי הילדות. ודודג'סון ניהל יומן על קשריו עם ידידותיו הקטנות. הייתה לו איבה כלפיי ילדים ממין זכר, משום שבילדותו הוא נדחה על ידי רובם.

עבודותיו של קרול מקוריות. הוא הצליח להביא את הילדים למבע נינוח, על אף הצורך בחשיפות ארוכות והפקיד מאוד בעיצוב הקומפוזיציות שלו.

הנרי קלהאן (1912-   )-אמריקאי ותלמידו של אנסל אדמס (1941) שהיה טכנאי צילום תעשייתי, עד אשר  התוודע למוהולי נאג' והחל ללמוד במכון הטכנולוגי של אילינוי (1946). היה פרופסור עמית ולאחר מכן פרופסור מלא באקדמיה לעיצוב של רוד-איילנד (1964). היציג לעיתים קרובות בתערוכות בינלאומיות, כשנושאיו העיקריים היו תצלומי עירום אבסטרקטיים- למחצה, צורות טבעיות סגפניות וניסויים בצילום רב-חשיפות.

קלהאן עסק בצילום מסחרי., אופנה, פורטרטים בניו-יורק ועבד גם בשיקגו.

הוא הכיר את שטיגליץ ואנסל אדמס.

מעין צלם שמקביל אליהם אבל היה צלם אופנה וסטודיו.  קלהאן חרט על דגלו-צילום ניסיוני (צילום אור בסטודיו, סרטים,קולנוע, מוזיקה).

הנרי קרטייה ברסון (1908-   )-צרפתי שהיה סטודנט לציור ואח"כ צלם עיתונות. בשנות ה-30 נדד בארצות רבות לצורך צילום, כשהוא משתמש במצלמת "לייקה", שהייתה אז חידוש. עבד במשך 3 שנים כעוזרו של בימאי הקולנוע ז'אן רנואר.

לאחר מלחמת העולם השנייה (1945), חזר לצילום של נושאים אנושיים אקטואליים, בנצלו את כשרונו המיוחד להקפיא את הרגע הקובע. היציג בתערוכות והרבה לפרסם את תצלומיו במגזינים מצולמים בכל אחבי העולם.

פרסם 8 ספרי תצלומים. היה חבר מייסד בסוכנות "מגנום" (1947).

קרטייה ברסון היה צלם מלחמה שעבד כפרילנס, נעצר לא פעם ע"י נאצים, נכנס לכלא ושוחרר. נחשב מבחינת הנאצים מכיוון שהיה עבריין פוליטי. מצלם אסירים פוליטיים ופועל בארגון. מדובר באדם בעל תודעה פוליטית וזה מוביל את עצמו להקים את סוכנות "מגנון"

קרטייה צילם אמנים בבית קפה פרסם זאת במגזינים.

במאמר שכתב -1955-הוא כותב על הרגע המכריע וטוען שהוא אמן.

הוא נחשב לאבא של הסנאפשוט גם בז'אנר אומנותי וגם דוקומנטארי.

"הרגע המכריע"-משהו רחב יותר מהתייחסות לזמן אלא גם התייחסות לחלל. זה סוד של משוואה שקשורה לזמן וחלל לא רק הקפאה של זמן.

זה רגע שהצלם נמצא ומסתכל במה שקורה כאן ועכשיו  שיכול להיות 1/1000 של השנייה של מה שקורה (משוואה של זמן פלוס חלל) העדיף את האימפרסיוניסטים.

קרטייה מדמה עצמו לקשת שמחכה לרגע שבו מרגישים הכי נכון.

יש לו צילומי נוף שלכאורה סותר את עניין תפיסת ההתרחשות (לדוגמא: עצירה של אוטו, מדידת האור,בחירת האובייקט הרצוי-זה בעצם תפיסת הרגע של 1/500 לשנייה.)

קרטייה לא נחשב כצלם גאון-כל תמונה שלו,כל צלם סנאפשוט יכול לעשות.

ניתן לראות פעמים רבות בתצלומיו הומור,ולא תמיד ניתן להבין מה בתמונה.

קרטייה רצה לשקף את העולם,את השמחה/העצב של אנשים.

מדובר בקומפוזיציה ברגע המכריע,תחביב של קרטייה זה לרשום בעיפרון הוא צילם את מטיס,בנקוזי-צלמים,פסלים ואמנים שהיו חברים שלו.

צילם בפנים בלי פלאש(הכניס את המימד האומנותי,פחות סטודיו).

המאבק שלו-של צילום סנאפשוט הוא אותנטי לכל דבר וכך גם צילום דוקמונטרי.

היה מהבודדים שנכנס לרוסיה כשהייתה סגורה והיה בסין.

קרטייה בא לתעד את החיים בזמן מלחמה לדוגמא ולא לצלם את הבונקרים במלחמה.

תמיד העדיף מגזינים צילם דוקומנטארי – עיתונאי, בנוסף הוסיף טקסט (לפעמים).

הוא הפך את הבנאלי למשהו חשוב-לדוגמא רגע סתמי של ילדים משחקים אחרי מלמת העולם, סופגים את האווירה , איך האנשים מרגישים לאחר מכן.

מה שמעניין אצל קרטייה שלא מרגישים שיש מלחמה בתמונות שלו.

קרטייה תמיד הדפיס במסגרת שחורה –full frame – שהרגע המכריע חייב להיות מושלם ברגע הצילום.

תפיסה פילוסופית-שכל רגע הוא רגע מכריע וכל שנייה הצילום משתנה.

הנרי פיץ' רובינסון (1901-1830)-אנגלי שהיה זבן ספרים וצייר חובב. למד צילום בשיטת הדגרוטייפ. ניהל סטודיו  לדיוקנאות במרכז אנגליה בשנים 1862-1857.  מ-1858 החל להציג תצלומי אומנות, שהיו מבוססים על נושאים רגשניים.  היה חבר מרכזי ובוטה בסגנונו באגודה המלכותית לצילום. הצטרף כשותף לסטודיו  בדרום אנגליה (1888-1868). פרסם ספרים ומאמרים רבים על עשיית בבואות בדרך צילומית. היה חבר מייסד ב"חוג החוליות".

מאן ריי (1976-1890)- אמריקאי שעבד כשרטט ולמד ציור בניו-יורק. היה אורח קבוע בגלריה "291" של אלפרד שטיגליץ. היציג ציורים ב-1912 וב-1915. היה אחד הראשונים בציירי האבסטרקט האמריקאיים. עבדת עם קבוצת הדאדא של ניו-יורק, עימה נמנה גם מרסל דישאן (1917). החל לעסוק בצילום ב-1920 לפני עקירתו לפריס ב-1921. המציא את ה"רייוגראף" האבסטרקטי ("פוטוגראמה")

ב-1922. התפרנס כצלם דיוקנים ואפנה והתמיד בעבודתו הניסויית האבסטראקטית. עשה מס' סרטים סוריאליסטיים בשנים 1923-1929. חזר לארה"ב ב-1936 ושב לפריס ב1951 כדי להתרכז בציור.

ה"פוטוגרמות" שריי העדיף לקרוא להן רייוגראפים תאמו היטב את הגישה הדאדאיסטית ליצירת בבואות. סוף  סוף, הן היו בבואות מפושטות, בלתי מוכרות, שנוצרו כמעט  באקראי באמצעים כימיים ישירם ומשחוררים ממסורותיה המעצבנות של האומנות.

מאן ריי היה חלוץ של סוגי צילום ניסויי שונים כמו ה"סולאריזציה", שהיא בבואה העשויה חלק פוזיטיבי וחלק נגטיבי, שנוצרה ע"י חשיפת חומר צילום לאור, תוך כדי פיתוח. החל ממחיצת שנות ה-20 ואילך, הוא התפרנס בעיקר מצילום דיוקנים אומנותי(ברבים מצילומים אלו הופיעה כדוגמנית האמנית מרט אופנהיים) ומצילום פרסומת, והמשיך באותה עת  בעיסוקו המרכזי-ציור.

אוסקר ריילנדר (1875-1813)-שוודי שהיה תושב אנגליה. צייר דיוקנים, בהם השתמש בקולודיון כבעזרים לציור. ב-1855 היה לצלם דיוקנים מקצועי וגם סיפק תצלומי עזר של גוף האדם לציירים אחרים. היציג תצלומים אומנותיים בסגנון ציורי אלגורי שהיו חביבים על תקופתו, בהשתמשו בטכניקות של הדפס מורכב. ב-1872  גם צילם סדרת תצלומים של הבעות-פנים, כאיור לספרו של דרווין "בהעות רגשות אצל בני אדם ובע"ח". מת בחוסר כל.

ג'ייקוב ריס (1914-1849)-דני שהיגר לארה"ב ב-1870. היה נגר. שנעשה לכתב בענייני פלילים ב"ניו-יורק טריביון". מזועזע מן המצוקה שדרדרה את העניים לשפע, החל לתעד את החיים בשכונות העוני של ניו-יורק (לעיתים קרובות השתמש בנורות מבזק-בשעות הלילה ובתנאים קשים אחרים).ריס לא התעניין בהיבטים האומנותיים של הצילום. הוא הדפיס את  הוכחותיו החזותיות על שקופיות זכוכית והשתמש בה בהרצאותיו בפני קהל.  כתב ואייר (בתצלומים) ספרים למען הטבת חייהם של העניים-בהצלחה לא מבוטלת.

תצלומיו של ריס חשפו עובדות ומצבים, שרוב תושבי העיר התקשו להאמין בקיומם. מאמציו הביאו לבסוף לחקיקה חדשה לקביעת העסקה של ילדים, בתי ספר קיבלו ציוד טוב יותר, הגרועים שברובעי העוני נהרסו עד היסוד ושיכונים ציבוריים וגנים נבנו במקומם.

אלברט רנג'ר-פאטץ' (1966-1897)-גרמני, סטודנט לכימיה לשעבר, שמונה ב-1922 לנהל את המחלקה לצילום בבית הוצאה לספרי אומנות. החל בצילום תקריב של צורות טבעיות ועצמים מעשי ידי אדם ופתח אולפן משלו (1925). פרסם ספרי תצלומים רבים של דיוקנים מראות נוף ועצמים שימושיים שגרתיים והיה חלוץ סגנון "האובייקטיביות החדשה". לפני מלחמת העולם השנייה, לימד צילום במשך תקופה קרה והתמחה לאחר מכן בצילום של ארכיטקטורה , נו, ותעשייה.

מאה מבין תצלומיו האובייקטיבים , שעובדו ללא פעלולי פיתוח והדפסה, פורסמו ב-1928  כספר אלבומי בשם "העולם יפה". הספר היה בעל השפעה בקרב ציירים וסופרים, שהרבו לשבחו על רגישותו.

צלמי האומנות מן האסכולה הציורית הגיבו באיבה. האגודה המלכותית לצילום בבריטניה גינתה את התצלומים של רנג'ר פאטץ' כ"פעלול" ולמלאכת הנצחה חסרת נשמה. הוא , מכל מקום, דבק בתפיסה, שתצלומיו אינם העתקת דברים, אלא גילוים וחשיפתם, לכידת הסביבה העכשווית  בתמונות שישרדו ובלי אמצעים השאולים מאומנות לציור.

רנג'ר-פאטץ' פרסם מס' ספרי תצלומים נוספים של דיוקנים, פרחים ונופים וכן של ערים בגרמניה. בניגוד לצלמי ה"באוהאוס", הוא לא חש בכל צורך להרחיב את גבולות הצילום.

עיצובים מופשטים לשמם היו שייכים, לטעמו, לאומנות גראפית.

אלפרד שטיגליץ (1946-1864)-אמריקאי. סטודנט להנדסה ולאחר מכן כימאי צילום (בברלין בין השנים 1890-1882).  זכה בתחרות "הצלם החובב"  בארה"ב (1887). בשנים 1895-1890 היה שותף בעסק ניו-יורקי להכנת לוחות הדפסה. היה צלם חובב פעלתני, שהשתמש  במצלמת יד, כדי להנציח את מראות העיר בגנון הצילום הציורי. היה חבר "חוג החוליות" (1894), עורך כתב העת "הצלם החובב באמריקה" (1896-1893) ולאחר מכן של  "הערות בעין המצלמה " (1902-1897). ארגן תערוכה של קבוצת צלמים מרדנית, אותה כינה בשם "הצלמים הפורשים" (1902). ייסד וערך את כתב העת "עבודת המצלמה" (1917-1903) , פתח וניהל את גלריה "291" (1917-1905), שם הציג החל מ-1907 גם ציורים של אמנים מודרניים מאירופה בנוסף לתצלומים. ערך תערוכות יחדי וזכה בפרסים בינלאומיים רבים (194-1932). בין השנים 1946-1929, ניהל את הגלריה "מקום אמריקאי" בניו-יורק.

שטיגליץ צילם בד"כ את הווי חיי השגרה. רבים מתצלומיו הוצגו בסלון הצילומי של וינה 1891 וזכו בו להערכה רבה.

בארה"ב הוא עבד תקופה מסוימת כשותף בבית מלאכה להכנת גלופות דפוס באמצעות חשיפה לאור וצריבה, אך עם זאת, הוסיף לצלם בחוצות ניו-יורק, בעיקר במצלמת לוח מיטלטלת . שטיגליץ התעניין במיוחד בהשפעות החזותיות של תנאי מזג האוויר והיה מוכן להמתין, לפעמים במשל שעות, כדי להגיע לשילוב הנכון בין אנשים לעצמים.

לפעמים היה שטיגליץ מדפיס רק חלק מסוים בנגטיב, אותו חלק שהעניק לבבואה את הקומפוזיציה הטובה ביותר.

שטיגליץ הציג דיוקנים של ידידיו, אמנים וצלמים, וכן מראות מעירו-שהיו קודים,רווי אווירה ועשירי טונים.