ז"אן בודריאר (1929-2007) פילוסוף של התרבות, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטה של פריז. עבודותיו הידועות עוסקות בפוסט-מודרניזם ופוסט-סטרוקטורליזם.

בספרו המפורסם "סימלציה וסימולאקרה" טוען בודריאר כי אנחנו חיים בעולם של שכפולים וסימולציות שמקורם אבד או לא היה קיים כלל. הסרט "מטריקס" ממחיש את הגותו של בודריאר ולמעשה רעיון הסרט שאוב מכאן.

להלן תקציר של מאמר מתוך הספר…

סימולציה וסימולקרה

"זה לא שהסימולקרה מסתירה את האמת, זו האמת שמסתירה שאין שם כלום". סימולקרה (=דימוי שמייצג דימוי) זו היא האמת.

מפה וטריטוריה

מציאות נוצרת מחלקים קטנים, מטריצות, בנק של זכרון, והיא יכולה להיות מוצגת באינספור אפשרויות, שלא חייבות להיות רציונליות, מאחר ואין אידאל שאליו היא שואפת.

"משל המפה" של בורחס – הכרטוגרפים של קיסרות שירטו מפה "התואמת את מידת הקיסרות". מפה זו מכסה את כל שטח הקיסרות, כך שמסתירה מתחתיה את הטריטוריה האמיתית שלה, ואף מעלימה אותה. תושבי הקיסרות, כל כך נקשרו למפה, שאיבדו קשר עם טריטוריה האמיתית. הם נקשרו כמו שאנחנו נקשרים למציאות שמייצרים עבורינו.

אך להבדיל מתושבי הקיסרות של בורחס, שם הטריטוריה קדמה למפה, בעידן הפוסטמודרני המפה קודמת לטריטוריה, הכוונה היא ל"סימולקרה" – העתק של דבר שלא קיים במציאות.

זמן הסימולציה מתחיל בחיסול הדימויים.

זה עניין של החלפת סימנים של מציאות במציאות עצמה.

לנבא את אי-ייחס של הצלם

הבדל בין העמדת פנים לסימולציה: הבדל בין העמדת פנים ומציאות הוא ברור, הוא רק מוסווה (הסתרת אמת), להבדיל מסימולציה, כשהסימולטור מפתח סימפטומים "אמיתיים" (יצירת אמת חדשה). למשל, סימולציה של מחלה, כאשר ה"חולה" מייצר סימפטומים אמיתיים של מחלה.

בעולם היפר-מציאותי הגבול בין האמתי ללא אמיתי מטושטש, כאשר לא אמיתי הוא האמיתי.

בודריאר מחלק את הדימוי ל-4 פאזות:

1. דימוי המשקף את המציאות.  הופעה מסודרת של הדימוי (תצלום).
2. דימוי מסווה ומעוות את המציאות. הופעה מרושעת של הדימוי (כתבה – עיוות המציאות נעשה בחדר העריכה).
3. דימוי מסווה את העדר המציאות.  דימוי מראה מה שאין (תפאורה).
4. לדימוי אין קשר אם המציאות – סימולקרום (קוקה-קולה למשל).

*כשהמציאות היא כבר לא מה שהייתה, הנוסטלגיה מקבלת את מלוא המשמעות.

היפר-מציאותי או מדומה

דיסנילנד זה מיקרוקוסמוס של אמת אמריקאית. היא מוצגת כעולם דימיוני בכדי לתת תחושה שכל שאר הוא אמיתי, כשבעצם אמריקה היא לא אמיתית, אלא היפר אמיתית/סימולטנית. באמריקה חיים בסימולציה תמידית, מנציחים את הסמלים מבלי לשאול האם זה אמיתי או לא. חברה במדינה כזו, יוצרים חברה של הגשמה ולא של ביקורת. היא מייצרת מציאות מתוך רעיונות ולא רעיונות מתוך המציאות. מציאות במובן זה מאבדת את המשמעות שלה.

דיסנילנד היא לא היחידה, לוס אנג"לס מלאה בנקודות כאלו שמזינים את המציאות.

כישוף פוליטי

ווטרגייט, בדיוק כמו דיסנילנד.

בודריאר רואה בפרשת ווטרגייט כאמצעי לשליטה על ההמון לטובת הקפיטליזם: מצד אחד, תקשורת ומערכת פוליטית עובדים על הסתרה או הסוואת סקנדלים פוליטיים (למרות שפוליטיקה זה סקנדל אחד גדול), מצד שני, כשיש סקנדל, כולם פתאום חוזרים לתהליך מחודש של התחייבות מוסרית לחוק.

ניעור החוצן מהסקנדל משקף מחווה לחוק ולסדר (בפרשה ספציפית זהו "גרון עמוק") – עיתונאים מענישים פוליטיקאים שעברו על החוק או פוליטיקאים יריבים מגנים את האשמים שעברו על החוק.

סטרטגיה של המציאות

בודריאר טוען, כי החברה החליפה את המציאות בסמלים ובכך היא מתנתקת מן המציאות עצמה ויוצרת היפרמציאות. המעבר מריאלי להיפרריאלי נוצר כאשר רפרזמנטציה (ייצוג) מפנה המקום לסימולציה (דימוי).